כשיצאו את המחנה והחלו יורדים אל הכרמים אשר בעמק לשמירת־לילה, היתה כבר החמה, שנתאחזה ונסתבכה בתלתלי־קרניה בתוך סבך שיחי־הבר, שצמחו על ההר למכביר, מפרפרת בגסיסה רבת־הוד. העמק רבץ שלו תחת לטיפות ידי־הערב הענוגות והעלה גירת־דומיה, ככבשה תמה תחת ידי רועה נאמן. אך פסגת ההר, שזהרורי־החמה האחרונים עוד פיזזו עליה בשובבות נלהבת, דלקה באש מופזת ככיפת היכל עולה בלהבות.

השומרים־הרוכבים, אורי ואבנר, אשר העפילו עתה אל הכרמים שעל מדרון ההר, היו כבר חצים ארוגים בתוך משי־הערב הכהה וחצים, מהחזה ומעלה, עטורים כתרי־פז של זהב השקיעה. סוסותיהם כמעט שלא נראו, והרוכבים, שהתנדנדו על אוכפיהם בקצב חרישי, דמו לפרשים־כרובים מופלאים, הנישאים על גלי הערב… לבם היה טוב עליהם. והסוסות הערביות, טהורות הגזע האצילי, חשו בעליצות רוכביהן, פיזזו וכרכרו בחן, כשרגליהן הקלות נוגעות־ולא־נוגעות באדמה.

כשנתקרבו אל הבוצרים והבוצרות, האורזים את התיבות האחרונות למשלוח, החל אבנר, כהרגלו תמיד מדי חושו עיני־נערות מציצות בו מאחורי שוּלי מגבעות־קש, לערוך “פנטזיה”: הוא מתח היטב את מתג סוסתו ובה בשעה נעץ דרבנותיו המחודדים בצלעותיה, את ראשו הרכין אל רעמתה ומפיו הוציא שריקה חדה. הסוסה יצאה מדעתה מחריפות־הכאב ומהתשוקה היוקדת לטוס בדהרת־טירוף, אך לשון המתג ננעצה בלשונה עד זוב דם. היא החלה מקפצת על מקומה בקפיצות משונות, וגופה המרטט העלה זיעה מקציפה.

“הלז אחוז כבר התהדרותו השחצנית” – רטן אורי מבין שפתיו, המהודקות תמיד.

הוא הביט על אבנר, על העלם הגמיש, שדוק של רומנטיקה אַוַנטוריסטית עטתה אותו ואת תלבשתו: רגליו היו נעולות מגפים גבוהים, “בּריצ’יס” חגורים יפה, הדוקים למתניו הצרים, כתפיו הרחבות בחולצה רקומה, על ראשו נתפרעה בלורית עבותה; ובעיניו, בעלות צבע דבַש בהיר, ערגון ונהיה אחרי “רומנטיקה” שומרית מהוללת.

“העלם הזה, אשר תשוקת הנערות אליו עשתהו ל”גבור" בהכרח, שוב אינו רשאי שלא להיות “פּרא אדם”, הדוהר בחשכת־ליל כמטורף ויורה, יורה… שוב אינו רשאי להרעיד כולו, בשעה שמתוך חיק הלילה גחות היריות הנעלמות"…

מעין רגש של רחמים לאבנר תקף את אורי, בהעלותו על זכרונו ברגע זה, עת הלה מקפץ על סוסתו ומראה את כוחו ברכיבה, זכר מקרה־אמש, כאשר שניהם התכרבלו והצטנפו מאחורי סלע ותחבו את ראשיהם לתוך האדמה, לבל יפגעו בהם כדורי הרובים שנתכו עליהם מהמארב. – –

כשהעגלות המלאות בוצרים ובוצרות היו במעלה התל, אצל שערי המחנה – שכבו כבר אורי ואבנר מתחת לענבי־הגפן הצפופים והקשיבו לגירת־הדומיה, שנתעבתה עתה, ונתקשרה והפכה לגוש שחור, הקרוי לילה. אורי שכב לו כדרכו: ראשו מורם אל השחקים האפלים, ועיניו נעוצות בכוכב זעיר, הקורץ לו ממרומים במין לעג שמימי. חוטי דמיונו, שנחרכו בשרב היום, החלו מתאחים וטוֹוים שוב דמויות והזיות ליליוֹת. כולו היה נתון לעולם אחר, עולם מופלא ומוזר, התלוי על בלימה; רק אזניו, אזני שומר ותיק, לא דילגו על שום רחש ורשרוש, הן הזדקפו לכל זיע קל שבקלים, כאזני כלב־ציד משובח, אבנר שכב על ידו בפישוט ידים ורגלים כמודבק ע"י כוח־המשיכה של האדמה. סוסותיהם עמדו שקטות, מדי פעם היו זוקפות אזניהן, מרטטות קלות ושבות מיד לשלווּתן. בעיניהן היפות להפליא קיננה מסירות בהמית נאמנה.

שעות הלילה זחלו בעצלתיים. מפרוכת־הקטיפה נשרו כוכבים לתוך חשכה חלולה. רוח־ליל פוחז, שגח פתאום, גלש מפסגות הרים והסתער בשצף־קצף על גיא ותל, הסתחרר בתוך צמרות העצים, היכה בדליות ובפארות, עד שהושם קץ לשובבותו הסוערה על־ידי שיחי הגפנים, שעמדו בשורות צפופות: הם תפשוהו בערפו והחזיקו אותו שבוי בין עליהם הצפופים. הרוח נתכעס והמה, המה.

אורי נזדקף לקול ההמיה הפתאומית ונעץ עיניו בחשכה העבה. חיוך דק החליק על פניו המאורכים, נתעכב לרגע בין זויות פיו ופג כלעומת שצף. הוא עבר בין שורות הגפנים, גחן והרים סלסלה מלאה ענבים, שנשכחה מאת אחד הבוצרים, הסתירה היטב בין אחד השיחים, אגב ריטון על רשלנות הצפופים. הרוח נתכעס והמה, המה.

שוב נארגו הזיותיו הליליות. צורות ודמויות, שלא היתה להן כל אחיזה ממשית בחייו היומיים, טלטלו עתה את נפשו המסוערת. החויות הדמיוניות היו כה מוחשות, עד־כדי תחושת כאב או תענוג.

ממקום משכבו של אבנר עלתה נחרה עמומה. אורי נתכעס:

“עוד טרם הגיעה חצות – וכבר הוא נוחר”.

הוא ניער אותו ברגלו.

אבנר זע, הוציא מקרבו נהימה מקוטעה – ושוב הריע בנחרה רמה.

“הלז שוב אין להכיר בו את הפרש הפראי ה”גבור". רובץ כחיה זו ונוחר לתוך האדמה"…

– אבנר!– ניערו בחזקה.

הלה הזדקף מתוך תנועת־פתאום, שערו הפרוע מפוזר על פניו ועל עיניו; העינים בלטו מאוד במין הבעת פחד מטומטם, כשל לקוּי בדעתו.

– מה קרה?

– מאום לא קרה, עוד תספיק לנחור.

– מה? כאילו ישנתי…

אורי לא ענה דבר.

אבנר מחה מעל פניו את שרידי השינה, שרפרפו בין קמטי פניו ובין שפמו הצעיר, ישר את קמטי תלבשתו, “מישש” את תחמושתו להוָכח אם הכל במקומו ובסדר, ניגש אל סוסתו, תיקן עליה את האוכף – ונעץ עיניו בחשכה:

– “לילה – חפרפרת סומאה… אין לראות את אפך” – נהם לתוך הלילה.

הסוסות זקפו לפתע אזניהן והיטו אותן לעבר ההר, גופותיהן נתמתחו, מתחת עורן העדין עבר זרם פחד רוטט…

אבנר עשה אזניו כאפרכסת, נעץ מבטו בהר הקרוב, החגור מאפליה, והיתה לו הרגשה כאילו העמידוהו קשור־עינים אל קיר אטום. דקות אחדות עמד והקשיב אך לא ראה ולא שמע דבר. מהשהביט לעברו של אורי, השוכב בשכיבתו המיוחדת: ראשו מורם אל השמים המכוכבים, נתכעס:

“לא יכול לשמוע את הנחרה… כאילו הוא שומע דבר… בעל חלומות מטופש”…

מנקיקי־ההר עלתה לפתע נביחה צרודה, שוב נתקרבה ונרתעה לאחור בנביחה מבוהלת, לפי ריצת החיה, המשחרת לטרף. רעמות הסוסות סמרו; הן רקעו ברגליהן בעצבנות, התנשמו והתנשפו בנחירות־אימה.

אורי נתחלחל:

המנוּולת הארורה! איזו נביחה מקפיאה את הדם.

“דבּחַה” – זרק לעברו אבנר זעופות.

אבנר הכניס ארבע מאצבעות ידיו לתוך פיו – ושרק.

השריקה החדה שרטה שרטת בלב הלילה. היקום נזדעזע, אך מיד שב לדממתו הקודמת. הנביחה הצרודה נאלמה דום. אבנר עוד עמד זמן־מה אצל הסוסות הנרגשות, ליטף את צואריהן ולחש באזניהן מלות־חיבה. אחר ניגש אל אורי ושכב על ידו.

השתררה שתיקה, שתיקת־ליל מעיקה. שניהם כעוסים וזעופים על מאן־דהוא רואה־ואינו־נראה, אשר הטילם בכוח לתוך האפלה, וציוה עליהם לקחת חלק בהפוכות רוחו החשוכה.

– מאוס לפגול… נמאס עלי עד מות! – הפר אבנר את השתיקה.

אורי הציץ בו תמוהות.

– מה אתה פוער עיניך? נמאס, אני אומר לך, השמירה נמאסה עלי, פוי, גועל…

אורי הכיר יפה את ההרגשה הזו, שתקפה גם אותו לא אחת: הרגשת היתמות והבדידות האופפת את השומר בשעות־לילה ידועות, עת הוא נראה בעיניו עזוב ונשכח מכל, מושלך לתעתועי גורל, והוא מרחם על עצמו עד דמעות וכועס על השאר, שאינם יודעים מכל זה ולא כלום.

אך משהביט על אבנר הזועף, תקפהו רצון להתגרות בו מעט:

– בלילה – מאוס ופגול. אך לפנות ערב, ידידי, מחר לפנות ערב תערוך שוב “פנטזיה”…

אבנר לא ענה דבר. הוא הסב פניו ממנו ברוגז.

אורי התחרט על פליטת־פיו. את אבנר הכיר מזמן. זה שנים אחדות שניהם משמשים שומרים־רוכבים בכרמים ובגנים. הלילה חיברם בברית־רעוּת. על אף דברי הכעס הנפלטים לפעמים מפיהם מרוב עיפות או רוגז סתם, הרי שניהם, השונים זה מזה באופי ובתכונות, מחבבים איש את רעהו.

– בכל זאת יש משהו יפה בשמירה, איזה הוד ליל מיוחד, שרק שומרים יודעים אותו, בכל זאת, אבנר… העיקר לא להפסיד את זה הנתון על גבי הכתפים בהוד לילי זה – ניסה אורי לרכך את רושם דבריו הקודמים.

אבנר נתפייס, נתקרב אל אורי. הצורך להשיח את הנטל מלבו השכיחהו מהר את עקיצותיו של זה.

– “הוד לילי”… מה עוד – פוי, בושה שאתה תדבר כך, אתה, שומר ותיק. זהו ענין למתפייטים ולנערות רומנטיות, שמעולם לא טעמו טעמה של שמירה מהו. חַ־חַ־חַ… – הצטחק אבנר במרירות־לעג – “הוד לילי”… הנח, אל תהיה כאחד המתפייטים־הפטפטנים הללו! אני אומר לך – התלהב פתאום – לעולם לא יבינונו “ישני הלילות” למיניהם. אצלם השמירה מין “רומנטיקה”: דהירה על סוסות בלילות־ירח (אצלם “לילות־ירח” במשך כל החודש…) וחיבוק נערות במלוּנות… את העובר על השומרים בשעות שהם סורחים אז על משכבותיהם, לא ידעו לעולם! את זו האימה, בשעה שניתך עליך מטר יריות מהאפלה, מבלי שתדע מי היורה ומאין (כשאתה רואה לפניך את האויב, יש לך הרגשה אחרת: אתה יודע בפני מי אתה עומד), ההתחלחלוּת בראשונה ואחר – הטירוף היורד עליך (הם קוראים לזה “גבורה”), כשדמך הופך לדבש מורתח, סמיך ודביק, היוקד בתוך גידיך ומסעירך עד שרשי שערותיך, כשאתה וסוסך הופכים לגוש אחד, גוש מטורף, הנישא בדהרה לקראת המות – את זה לא ידעו לעולם, לעולם!

“השפעת הלילה האילם, המדובב ערלי שפתים”…

אורי הסתכל באבנר, המגמגם תמיד, המדבר עתה בשטף ובהתרגשות, ונהנה מדיבורו הלילי, מלא התרעומת.

– אתה מבין – המשיך אבנר – תהום מפרידה בין רגשותינו אנו לבין רגשותיהם הם… יא־חביבי, לוּ יכולתי לבטא כל זה העובר עלינו במשך הלילה: פחד־השוא, בשעה שהרוח מלגלג קצת עליך ומנער את עלי־הגפנים סמוך לאפך, או כשתּן מתגנב לבצור ענבים, ואתה בטוח שגנבים בכרם ואתה זוחל על גחונך אל עבר הרעש, וזיעה קרה מדביקה שערותיך למצחך, והלב שם בחזה הולם כמקבת כבדה, ולבסוף – חוכא ואטלולא… או בשעה שאתה מזדקף כולך ומטיל את צעקתך לתוך האפלה האטומה: “מי זה!” אצבעותיך מרטטות כבר בעוית על הדק הרובה ותשובה לכך – דממה, דממה קרושה ורק הד קולך חוזר אליך כלעומת שפרץ, והוא משתבר באזניך במין לעג נוקב של אחד שד משחת, המתחבא אי־בזה במעמקי הלילה ומלגלג עליך ועל “גבורתך” העלובה, עד שאין להכיר כי מפיך יצא – – –

כל רחשי־הליל האלה! או אותם הרגעים כשאתה “מת” לישון, כשכל חושיך מתעלפים עליך, לוקים בשיתוק, כשגופך מתפתל בחישוקי־השינה כמו בתוך חיבוקי פתן – אותם הרגעים, הידועים כל כך לשומרים, עת כל תקווֹתיך, שאיפותיך וגעגועיך מתרכזים באַוָה אחת: מיטה! יה־חביבי, לעולם לא ידעו זאת “ישני הבתים” – – –

אבנר הפסיק לרגע, אחר רָק במרירות לתוך הלילה:

פוי, לא כדאי… הננו מושלכים אל הסכנות ככלבי־הפקר – –

* * *

הוא נשתתק, הוריד ראשו על חזהו ונשאר יושב, מכונס בתוך עולם הרגשותיו, ששתו עליו הלילה.

ובינתיים זוּמם משהו במסתור. על זאת העידה “הדוּבּה הגדולה”, ששתים מרגליה שקעו כבר מאחורי ההר שבצפון: שעות־הלילה, שזחלו בעצלתים, אחזו בשׂער הליל הסבוך וסחבוהו אל עקדתו, כסחוב אשה סוטה אל שערי הזקנים.

– צריך לעשות “דוּר” – הזדקף אורי.

שניהם עלו על סוסותיהם והחלו מקיפים את הכרמים מקצה אל קצה.

כשהגיעו אל קצה הכרם המזרחי, ירדו מעל הסוסות, כדי לשהות כאן זמן מה; כי הכרם הזה, הקיצוני בין הכרמים, המשתרע עד אמצעיתו של ההר, היה מקום־פורענות לשומרים בשל הסלעים המרוּבים שבתוכו, אשר שימשו מחבוא ומארב לגנבים. כאן לא הרשו לעצמם לשבת, מחשש תרדמה. שניהם עמדו זה אצל זה, מושכות הסוסות בידיהם, עיניהם נעוצות בחשכה, עד כדי תחושת כאב.

– אורי, אורי – לחש אבנר, שהשתיקה והמתיחות נמאסו עליו – לוּ תפסנו אחד המנוּולים האלה, שירו עלינו אמש מאחורי הסלע, אצל הסדריה ההיא – הוא הצביע בידו על הכתם השחור שבלט מתוך האפלה במשנה שׁחוֹר.

– מוחל… אני מותר על “התענוג” הזה. אין לי כל רצון להפגש עמם פנים־אל־פנים. גנבים, שבשל סל ענבים יורים עליך מרובים צבאיים כרוצחים – ברצון אוותר על הפגישה עמם… ניחא לי לראותם נמלטים על נפשם ומשאירים לנו לשלל “עביותיהם” וסליהם.

– אבל, יא־חביבי, לתפוס אותם פעם, להחזיק אותם בידיך… לראות את פרצופיהם, להציץ לתוך עיניהם… יה־חביבי, אחד מהם לפחות –

ש־ש־ש… – הפסיקו אורי. כולו נתמתח מתוך הקשבה מאומצת והביט לעבר ההר.

אף הסוסות היטו אזניהן לעבר ההוא.

אבנר הקשיב רגע.

– אורי, הנה הם… שם, שם… גושים שחורים… רחש זחילה, בחיי!

שניהם עלו על הסוסות והחלו מתקרבים אל עבר הרשרוש החשוד. הסוסות כמו חשו את כונת רוכביהן: הן פסעו בפסיעות איטיות וחרישיות.

כשנתקרבו כדי מטרים אחדים לשורות הכרם האחרונות, קפצו מתוכם תנים מבוהלים, שהחלו נסים במדרון ההר, ויללה קובלת נגררת אחריהם לאורך דרך מנוסתם.

– חַ־חַ־חַ!.. – פרץ אורי בצחוק רם – הנה הם “המנוּולים” שלך, תפוס אחד מהם, יאללה! –

– אני אומר לך, כמו בני אדם… – התנצל אבנר – הרשרוש דמה בכּל לרחישת ידים ורגלים של גנבים זוחלים על ארבע… בדיוק –

– בודאי “זוחלים על ארבע”, וכי מאימתי זוחלים תנים על שתים?

הסוסות האצילות, דקות החושים, חשו מיד, שהמתיחות חלפה, בחזירתן החלו מדלגות בדהרה קלה, כשמחוֹת ל"מקרה", שנסתיים ללא יריה אחת.

בשוב אורי ואבנר אל מקום־חנייתם הקודם, ירדו מעל הסוסות ושכבו. שניהם חשו בהקלה. אף אבנר, המשחר הרפתקאות, בעומק לבו שמח לסיומו המבדח של ה"מקרה". הרכיבה ניערתם. קלות ועליזות אפפו אותם.

– אורי, הקשב ואספר לך מה שאירע לי אז עם זו הבּלונדית – פתח אבנר – אתה זוכר את שתי הנערות שבאו לראות “איך שומרים כרמים בלילות” – זו, השחורה, נשארה עמך. כנראה, הלעטת אותה נזיד הזיותיך… אבל אני, יה־חביבי, נהגתי אחרת. כשנכנסנו לגן עצי־פרי, הזמנתיה לשבת. צייתה. ומיד החלה להתפייט על “ההוד הלילי” ועל גרציוזיות הסוסה. אף אני הפכתי פייטן: “הלילה – כמו… כמו…” איני זוכר כבר מה שפטפטתי אז. ואגב התפייטות – יד על מותן. אני לשיטתי הולך. זו נתרעמה והסירה ידי. אך אני בשלי. התנגדותה רפתה מעט, אך מיד עברה להתנגדות נמרצת. נתכעסתי: “שובי הביתה, אם רצונך בכך!” זו נתפייסה ושוב מתפייטת. ואני שוב בשלי. – “אבל אינני יודעת אותך, אינני מכירה את צורתך אפילו”… (מסביבנו ימש חושך). – “חַ־חַ־חַ – פרצתי בצחוק – קרנים אין לי, חייך, אַין”… – “אבל אי־אפשר, לא ראיתיך אף פעם, לא דיברתי עמך… אינני מכירה אותך כלל”…

כשחזרנו למחנה, ליויתיה עד חדרה וחפצתי לשוב אליך, לכרמים. אך זו מעכבתני: לא! אכנס עמה לרגע לחדרה. היא רוצה להציץ בפני; יש ברצונה לראות פני השומר לאור המנורה. – “לא, יקירתי – עניתי – מוטב שלא תדעי את צורתי; תני לדמיונך לדמיין כרצונו… תארי לעצמך: פרש אביר, עיניו שחור הלילה, תארו – הדר, גופו – כליל השלימות, גיבור הוא ויפה… חַ־חַ־חַ”… השארתיה על־סף חדרה וחזרתי אליך.

אבנר מתקרב אל אורי. הוא רוצה לראות כיצד פעל עליו “סיפורו”. אך אורי יושב כמסומר למקומו ומביט לתוך חלל הלילה, המלא רחשים מוזרים. רק על פניו, העטופים מסוה־חשכה, מחליק חיוּך דק, המתמגמג בזויות פיו.

– נו, אורי, מה תגיד למאורע כזה – מחייך אבנר, כשפיו שטוף גירת־ההנאה.

אורי מגמגם:

– המ… באמת מענין, “מאורע” מענין מאוד. המ… אך תרשה לי לכפור ב…

– מה? – קופץ אבנר כנשוך נחש. – אינך מאמין לי! סיפורי־בדים אני בודה לפניך… כולם, סבוּר אתה, דומים לך – הוא מסב פניו מאורי ומסנן מבין שיניו בכעס:

– אידיוט!

היתה שעת לילה מאוחרת. האשמורת השלישית הניפה כבר שרביט־שלטונה מאופק אל אופק. שריד ירח, כחתך פצע עקום, שותת דם, הלחית בירכתי ישימון־שמים והעלה בדמיון: איוב מצורע וכלבים שוטים. צער־עולם ותוגה כבושה היו נסוכים על היקום, שנקרש בשינה מאובנת ובאפלה אטומה.

אורי ואבנר רבצו מתחת גפן ענפה, כגמלים עמוסים משא לעיפה. כל אבריהם כאבו עליהם. השינה נלפתה סביב גופותיהם בחישוקי־עוית. סוסותיהם עמדו על ידם, כשראשיהן מורדים ועיניהן עצומות למחצה. היצורים היפים האלה, המלאים תמיד רגישות וערנוּת, דמו עתה לשני גושים נטולי־חיים. היתה אותה שעת־לילה, עת כל חי כּמה לשוב אל התוהו־ובוהו שלפני נפיחת רוח־חיים בבריאה.

– שקט בסביבה, שקט גמור… – התחנן אבנר בקול בכיני־ילדוּתי – תן להרדם לרגע, לרגע־ע־ע.

הדברה החלושה, שנתמשכה מפיו, שקעה יחד אתו לתהום פעורה.

אורי קם וניסה להתהלך אילך ואילך. הוא ידע שהשעות האלו הן הקשות והאחראיות ביותר בשמירה: רוב הגנבות חלות בהן. אך לא יכול לפסוע פסיעה ישרה, רגליו התלבטו כבולי־עץ, נתקלו ונכשלו בשיחים ובאבנים.

“אשב לרגע, לרגע… הן אפשר להקשיב גם בישיבה”… – זחלו מחשבות־פיתוי, כקורי־עכביש נרפים במוחו הרצוץ.

הוא ישב – ומיד נפל לתוך מכמורת־החלומות. –

… הוא ואבנר, מסותרים מאחורי סלע זקוף, אורבים לגנבים. שעה רבה עברה כבר, ואין רואים ואין שומעים מאום. השכיבה המיגעת במארב והמתיחות העצבנית נמאסו על אבנר. הוא קורא את אורי לצאת מהמארב ולשוב למקום הקודם. אך אורי מתעקש, אינו רוצה לזוז מזה: הוא הבחין יפה בקולות ובשעטת פרסות. עודם רבים ביניהם – ועל פיסגת ההר מופיעה דמות זעירה ומצונפה.

“ה, אמרתי לך! – קורא אורי בנצחון – הנה הם!” הוא מכוון רובהו אל פיסגת ההר קולע ו–בץ! עם התפוצצות היריה נתגלגלה הדמות המצונפת וגררה אחריה שברי אבנים לתוך הגיא. מיד מופיעה דמות שניה. אורי קולע שוב וגורל דמות זו כגורל הראשונה. והנה מופיעה שלישית, רביעית – דמויות הרבה. אורי דעתו נטרפה עליו, הוא חש רק בצריבת עצת־הרובה, שנתחממה מרוב יריות. וביקוד אותו הדבש הסמיך, המפעפע ומתגעש בו מכף רגליו ועד שרשי שערות־ראשו. הוא יורה בלי הפסק. הדמויות המצונפות מילאו כבר את הגיא על גדותיו. – “אורי, הננו אבודים!”… – פורץ אבנר לפתע בצעקת־אימה.

אורי מסב ראשו ולפניו מחנה גדול מזוין, ההולך ומתקדם במתינות ובסדר, כשהוא מלוכד בשרשרת, שלא יוכלו להתחמק מביניהם… אבנר החל רץ. אורי אחריו. הם נכשלים בסלעים ובשיחים, נופלים וקמים, ומטר יריות יורד אחריהם מאחור. גופותיהם שותתים דם – עוד מעט ויחנקו מחמת ריצה מטורפת. ולפתע מופיע לפניהם בית גדול. – “ניצלנו!” – צועק אבנר, שהגיע ראשון אל הבית. הם החלו מקיפים אותו מכל עבריו, כדי למצוא פתח לחדור פנימה, אך אהה! הבנין אטום, כולו כחצוב בסלע, לא חלון לו ולא שער. ולפתע קם הפלא: הבנין החל מזדעזע. אבן אחת נרתעה אחורנית: חלל גדול אפל נתגלה לעיניהם. אבנר קפץ לתוכו – ונעלם. אורי הספיק לתחוב את ראשו פנימה – וכויה צורבת התפשטה על שתי רגליו, שהמון ידים אחזון כבצבת ומשכון מן הלוע החוצה…

– אורי, אורי, גנבים! –

אורי פקח עיניו. אבנר גחן עליו וסחבו ברגליו בכל כוחו.

– קום! גנבים… – נשף לו על פניו.

אורי קפץ על רגליו. ערנוּת חושית הציפתו, כזרם מים קרים. תפש רובהו והחל זוחל אחרי אבנר.

– עלה עלי, ממש עלי… – לחש אבנר מובעת – אחד דרך עלי ברגליו…

– איפה, איפה? – רטט אורי, אחוז חלחלה ופיק־ברכים.

– הנהו – הצביע אבנר בידו הרועדת.

במרחק מה מהם, בין שוּרות הגפנים, נראתה דמות אפלה, שנלחצה אל אחד הגפנים כרוצה להאפס ולהבלע בתוך עלי השיח.

– עמוֹד! – פרץ אורי בזעקה פראית לתוך דממת הלילה.

הדמות לא זעה.

– הידים למעלה! – פקד אורי שהתקרב אל הדמות.

הוא החל לפשפש בבגדי התפוס ומצא מאכלת תחובה באזורו.

אכזריות־טירוף אחזתו. הוא החל להמטיר על ראש השבוי מהלומה אחרי מהלומה.

– הנה עוד אחד! – צעק אבנר.

מבעד ענפי הגפנים הבהיקו שני טורי שינים צחורות, שבלטו בלבנוניותן מבין העלים העטופים חשכה, כפה פעור של חיה.

אבנר זנק על השיח.

השבויים לא הראו התנגדות כלשהי. הם ספגו את המהלומות מבלי הניע אבר.

– לקשור אותם! מבין האצבעות יתחמקו – צעק אבנר.

החלו לחפש במה לקשור. לא מצאו. הסירו את החגורות מעל כפתני השבויים וקשרום בם.

– לשכב! – פקד עליהם אבנר.

– לשמור עליהם היטב! אני מכיר את המנוּולים האלה, מתחפשים כמתים ואורבים לכל תנועותיך… מיד יזנקו עלינו… אורי, את פי קנה־הרובה – אל לבם, ישר!..

הם כיוונו את רוביהם אל השבויים.

שניהם התנשמו כמפוחים. שרידי הפחד והחלחלה התערבבו בשמחת־נצחון סוערת.

מתוך החשכה העבה הזדקרו לעיני דמיונם: פרצופים נעוים חדי לסתות בולטות, גלגלות מארכות, מצחים צרים מגודלי שׂער מסומר, ומתחתיהם – עינים זעירות, נסוכות דם־רוצחים. – – –

לאט־לאט שכך הטירוף שאחזם. הדם חדל מלפעפע ומלצרוב ושב לזרימתו הרגילה.

אורי עמד אצל השבויים. ידו, שאֹחזה ברובה, רעדה עוד מחמת עצבנות. הוא הביט על הדמויות, העטויות אפלה, והרגשה מוזרה אפפתו: הוא, אורי, תפס ליסטים מזויינים… בדמיונו צפו אותן שנות הילדוּת, עת היה מקיץ בלילות בזעקת־בעתה: “הנה הם… הנה הם השודדים”… ואמא טובה עמדה עליו וליטפתו והרגיעתו: “אין מאום ילדי הקט. רק חלום ותו לא”. והוא לא נרגע, עד שהאם הטובה שכבה אצלו והוא הצטנף בתוך זרועותיה השופעות בטחון…

אבנר לא גרע עין מהשבויים. גלי שמחה הסעירוהו:

– סוף־סוף – – –

הוא ראה את עצמו רכוב על סוסתו, המקפצת בדהרה קלה. ואור הבוקר הנוהר מאופק אל אופק מרפד לרגליה שטיחי פז, הרובה בידו, השודדים לפניו בדרכם אל המחנה. הבוצרים והבוצרות היורדים בעגלות לבציר, פוערים עיניהם המנומנמות בתמיהה רבה: “מה זה, את מי הם מובילים?” – – –

– אורי, לא לגרוע עין! מבין האצבעות יתחמקו…

הלילה גוע מתוך דממה חנוקה. המאפליה התעבתה והלכה. בירכתי השמים במזרח רפרף משהו וריטט, כשמורות עינים של סגי־נהור. – – –

שניהם צפו לאור הבוקר כלצעדי גואל.

זהרורי בוקר, – כעפרים בני יומם החלו מדלגים על ראשי גבעות. שעה קלה פיזזו וכרכרו על פסגות ושיאים. אחר החלו גולשים אל הגיאיות. העמק, שנתקלף מתוך החשכה כעגל משילית האם, צהל והתנשם באדים חכליליים. צפרי־רון הצטייצו בציוצי־דיצה.

לאור הבוקר, שהחל שוטף כנהר איתן, נראו שבויי הלילה בכל עלבונם האנושי: במקום ליסטים מזויינים, עקומי פרצופים, עם עינים נסוכות־דם – נתגלו שני ערבים עלובים, חשופי־שת וטרוטי־עין, – אחד ישב כשראשו משורבב למעלה, פיקת גרגרתו החדה בלטה מבעד עור צוארו המלוכלך כסימן־שאלה; חזהו התנשם שלוות, בלוית נחירה קצובה; מתוך שולי כפיתו המזוהמה ירדו שני קילוחי דם קרוש, כזנבות לטאות.

השני היה ער. עינו הפצועה שצבתה מכוסה חבורה כחלחלה. השניה, “השלמה” שטופה מוגלת־דלקת ונעוצה בשומרים בתחנוני כלב מוכה.

אבנר סינן מבין שיניו קללה ערבית והסיר קנה רובהו מלבות השבויים.

אורי הביט על ידו המלוכלכה בדם קרוש, הרגשת עלבון דיכאהו. הוא רק עליה והחל לנקותה מהדם; אך פיו היה יבש, ומעט הרוק העביר את הדם לאורך ידו וליכלכה כולה. חיור ומעוך־פנים נעץ עיניו באדמה כחוטא.

– יאללה, קומו! – פקד אבנר על הערבים.

האחד, הער, קם וסחב אחריו את הישן, הקשור אליו. הלז פקח שתי עינים טרוטות ומטומטמות ונגרר אחרי סוחבו, כבהמה מובלת לשחיטה…

“מצורעים, מנוּולים… מפלה כזו”.

אבנר יצא מדעתו מרוב כעס.

לפתע עצר בסוסתו, הסב ראשו אל השבויים, ירק לצדם וגער:

– יאללה!…

הללו לא עמדו על כוונתו.

– חואג’ה… – החלו מתחננים על נפשם.

– סורו מנגד עיני! ל־ע־זא־זל!… –

הפך פניו והחל דוהר במעלה התל אל שערי המחנה כמטורף.

הערבים הסבו פניהם אל אורי, הצמידו אליו מבטיהם המתחננים ויללו:

– חואג’ה, חוסה… רחם עלינו… אַל תכה… מסכנים אנו… חואג’ה…

גיצי־הערמה הדלוחים, אשר הציצו מתוך אישוני עיניהם, צרבו את אורי כרמץ חי. בתנועת־יד רמז להם להסתלק.

הללו הובררה להם לפתע כוונת השומרים, הפכו פניהם והחלו נסים כעכברים מורעלים.

אורי רכב לאטו, וכשהיה אצל שערי המחנה, הסב ראשו לאחור: הגנבים לא נראו כבר בשלמותם, רק שתי נקודות זעירות צפו על פני אופק שמי־הבוקר הטהורים, ואחר נבלעו בתוך הזוהר כליל. – – –