שאלתנו הנוקבת אינה על עצם מציאותו של יסוד הטוב, יסוד האור באדם. במציאות הזאת אין לכפור. וכי מהו ומאין הוא גופו של הצער, של היגון הגדול המקנן בנו על קילקולו של עולם, על קרעו וענותו? וכי מה הוא ומאין הוא עצם זה הערגון וזו התפלה אשר לאדם תמיד לתיקונם של החיים והעלאתם וגאולתם במלכות הצדק, האמת, היופי?

אולם עצם הקילקול והמעוּות הזה הטעון תיקון הוא גופו מהו ומהיכן הוא? כלום סדרי־חיים פגומים אלה שאנו נתונים בהם, מציאות אנושית־חברתית זו שכל־כך מדכדכת, מעכירה ומשמה אותנו – כלום היא לא יסוד לה ביצרי לב־האדם שלנו העמוקים השרשיים? כלום לא מהם היא מתפרנסת עם שהיא חוזרת ומפרנסתם ובתוך אותו הערגון ובתוך אותה השוועה שלנו תמיד לתיקון ולגאולה?

השאלה אינה, איפוא, על מציאותו או אי־מציאותו של זה היסוד־באדם שאנו מסמנים אותו: יסוד האור, יסוד הטוב. מציאותו היא ודאית. הוא אתנו תמיד. הוא בתוך־תוכנו. אך השאלה הגדולה היא שאלת הכרעתו־נצחונו של יסוד זה. שאלת “הדברת קמיו תחתיו” – קמיו שגם הם ממנו ובתוכנו הם תמיד. ונצחון זה שהוא עיקר משמעותה של הגאולה הנכספת והמפוללת, התרחשות מופלאה עולמית זו ביצור־האדם, במין האדם – מה הבטחון שהיא בוא תבוא? והאם לא מלבנו, מלב האדם היודע את נגעי עצמו בקעה גם קינת־העולמים: “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה… ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש… ושבח אני את המתים… מן החיים אשר המה חיים עדנה” – –

ועומד האדם תוהה על עצמו ונבוך בתוך עצמו. ובצר לו מאוד – ופנה למעלה…

כי אמנם שום השקפות בנויות על יסודות נסיוניים ושום תורות ועיונים ספקולטיביים אין בהם לתת לנו את הבטחון בהכרעתו ונצחונו של יסוד הטוב והאור בתוכנו. את הבטחון הזה יכולה לתת לנו רק האמונה ב"אלוהים חיים מלך עולם". כאן האחרית נעוצה וצרורה בראשית. כי מי שעל הראשית אומר בלב שלם: “בראשית ברא אלוהים”, בלבו־בהכרתו של זה כבר נועדה ונחרצה גם האחרית… “והיה באחרית הימים – – – ומלאה הארץ דעה – כמים לים”. – –

* * *

לשאלות ולתהיות מחשבתיות יש אמנם מקום גם בתחומה של האמונה הזאת, והלא הן ששיברו את קולמוסיהם של הוגי־הדעות הדתיים בשאלת חירותו של האדם מצד אחד, והגזירה השליטה האלוהית מצד אחר. הקולמוסים נפרכו והפירכות במקומן עומדות. אך הלא זה מטיבה של ספירת האמונה הדתית שפתרונותיה אינם חיים מחיוביו של ההגיון השכלי שלנו, ואף הסתירות שמחשבתנו מגלה בתחום זה הן בסוף־הסופות מתישרות לא על ידי היישורים המחשביים שלנו, כי אם על ידי שיבתן אל המקור־המוצא, שבו הכל מתאחה ומתאחד ונבלע. “ואני בער ולא אדע – – אחזת ביד ימיני – צור לבבי חלקי” (תהלים, ע"ג).

ומשום כך, משום שרק האמונה באלוהים־חיים עורבת בפנינו את האדם לטוב, כלומר להכרעתו ולהשתלטותו של יסוד הטוב, ומשום שימינו אלה יש בהם כדי להפיל עלינו את האימה החשכה מכל האימות, האימה מפני האדם, שמתוכו, כמתוך קלחת שדים, הגיחו בימינו כל כך הרבה כוחות ויצרים שטניים־אפלים – מסתבר, משום כך, שהנפש הרגישה תרב עתה להתרפק על שערי אותו המקלט־המבטח היחידי, ומסתבר גם שלא מעטים יעמדו עתה לחתור תחת גדול כיבושי־הרוח שלנו, תחת האמנסיפציה של המוסר מעיקרי האמונה הדתית.

וסימפטומיים מבחינה זו דבריו של חבר סופר במחננו: “האמנסיפציה של הפוליטיקה, של הכוח, מעל המוסר היא המשך של האמנסיפציה שקדמה לה – האמנסיפציה של המוסר מעל מקורו. ומי שסמך ידו על ההפרדה בין ההומאניזם והדת, כבר סמך ביודעים ובלא יודעים את ידו על ההפרדה בין המוסר והכוח”.

רבים, כידוע, אנשי הדת הרואים את סיבת כשלונותינו המוסריים לא רק בהפרדתו של המוסר, כי אם גם בהפרדתם של המדע ושל חקרי שכלנו האנושי בכלל מעיקרי האמונה הדתית. אולם אנו, לתבוננותנו ולהבחנתנו, הן לא נשכח שההפרדה בין ההומאניזם ובין הדת התאזרחה, עד כמה שהתאזרחה, בתודעתנו רק בתקופה החדשה. ימי הביניים לא ידעוה. והתביעה “לאהבת אדם” שנישאה אז על כל השפתיים עם שליטתה־בכיפה של הנצרות – התביעה הזאת הרי לא בשם ההומאניזם ולא בשם הצוו המוסרי הצרוף באה, כי אם בשם הדת ועיקרי האמונה הדתית. אך כלום ההצמדה הזאת של המוסר אל הדת מנעה אז את שלומי אמוניה וחניכיה מערוך, למשל, לנו היהודים את התופת ומדורותיו כולן על פני האדמה ולשמש בהרבה דוגמה לחיל השטן בדורנו ובימינו? יתר על כן: כלום ההצמדה הזאת לא שימשה גם בסיס לכל מיני התורות הידועות שלא רק התירו דמי אדם, אלא גם קידשו את האונס והרצח ואף הטילום חובה בשם הדת ולשם גאולת נפשותיהם של בני האדם בדת, ב"דת האמת"?

אל נא נתלה, אם כן, את המוסר ופעולתו בדבר שהוא עצמו עלול להיהפך גורם אפל אם הוא אינו מתחדש ביניקתו מן המוסר ואינו מתעלה ומזדכך בו בהתמד. ותבורך ותאושר זו התבהרות ההכרה העצמית האנושית שהבחינה בייחודה ובעצמאותה של הרשות המוסרית בקרבנו. תבורך ותאושר כי – היא אמת! לא אמת מתקבלת דרך היקשים ועיונים מחשביים, כי אם אמת שניתנת ומתגלית לנו מתוך כל פנימיותנו, מתוך זה הצו־המחייב המפעמנו כהלמות לבנו ושעצם קטגוריותו אינו מותנית בנו בקבלת עיקר אמוני־דתי זה או אחר.

אולם השאלה הנוקבת הרי איננה, כאמור, על עצם ישותו ופעולתו של היסוד המוסרי באדם, כי אם על נצחונו של זה בהיאבקות העולמית שזירתה היא האדם, נצחונו על כל הכוחות והיצרים המאיימים עלינו ללא־הרף לגלגלנו השב וגלגל לתהומות האופל, התוהו, ההרס. והנצחון הזה – היש אשר יערבנו לנו מבלעדי הכרת הקשר שבין עליונות המוסר ובין “אל עליון קונה שמים וארץ” וחוקו חוק־עולם, ומלכותו מלכות כל העולמים?

וכאן הגענו לתחנת העמידה האנושית שלנו עתה, העמידה בפרשת נסיונו־של־איוב המחודש.

הויכוח בין אלוהים והשטן הוא ויכוח על האדם, על יסוד הטוב באדם, אם אמנם פועל הוא בו כיסוד טהור ומטוהר מכל פניות אישיות תועלתיות גלויות או מסותרות. “השמת לבך על עבדי איוב?” מתפאר היוצר ביצורו. אך השטן צוחק צחוקו. הוא, גם הוא יודע את האדם. הוא, גם הוא רואה לכל חמוקי לבנו. “אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו, ואל בשרו”… והמבחן הנורא החל. “עוד זה מדבר וזה בא” – – “ובכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תיפלה” – –

נדם השטן. נדם צחוקו. ניצח אלוהים, כי ניצח האדם, יסוד יחודו של האדם. כי התגלע היסוד הזה באדם בכל טהרו.

נדם השטן, אך –

– – ויהי לתקופות שנים וישובו בני אלוהים ויבואו להתיצב על ד' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ד' אל השטן: השמת לבך על עבדי איוב אשר הסיתני בו חנם? ויען השטן את ד' ויאמר: הן אתה שכת בעד מוסרו בתתך בו אמונתך ותערוב את החיים ואת העולם בפניו לאחרית ולטוב. אולם שלח נא ידך בנפשו־באמונתו זו – – ויאמר ד' אל השטן: עתה הנה גם נפשו זאת בידך. ויצא השטן מאת פני ד', ואיוב יושב בבית אלוהיו ונר־תמידו עליו יהל. ויעמוד השטן ויקרא: מארבע רוחות בואו רוחות־התוהו ופחו! ותבא הרוח מן הישימון ותגע במסד הבית ויהיה לחרבה ולשאיה, ונר־אלוהים כבה, ועלטה היתה ואימה חשכה. ואיוב לא אמר עוד: ד' נתן וד' לקח, כי רוח התוהו נשבה על פניו והמלה מתה על לשונו. ואף אלוהים הליט פניו וידום, כי חרוד חרד מאוד על יצורו, על איוב: היסור עתה מדרכו? היתן עתה תיפלה בה? – –

– והיתן? האם נתן?

הוי, בל נתן! בל נתן! גדול כובדו של נסיון איוב האחרון הזה. אך ממנו גם כבודו והתגלות כבודו של איוב! ועומדו בעוז רוחו בנסיון הזה, לכתו בדרכו, “דרך אלוהים”, גם באין לו עוד המשען והמבטח באלוהים, הוא הוא נצחונו עתה הגדול של אלוהים על השטן בריבם על האדם. ואם יש אלוהים־חיים, אלוהים־אמת, הוא מהליכת הכבוד והיגונים הזאת של איוב־האדם אף יתגלה לו, יתגלה ויענהו אם מן הסערה ואם מן הדממה. – –

“ויען ד' את איוב ויאמר” – –

וחלקי וחלקנו יהא עם ההולכים העצבים האלה.